בתקופה הזו, כשישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה, שדה התעופה סגור ועשרות אלפי ישראלים תקועים ברחבי העולם – מתחדדת תופעה עמוקה, אנושית וביולוגית: הצורך לחזור הביתה. גם כש"בית" נמצא באזורים תחת איום – רבים חשים דחף פנימי עז לשוב אליו.
זוהי לא רק תגובה רגשית – אלא תגובה ביולוגית, פרימיטיבית, שמוכרת היטב גם בעולם החי.
חזרה למקום הלידה (Natal homing / philopatry) היא תופעה שבה בעלי חיים בוגרים, לאחר שנדדו מאז שהיו צעירים, חוזרים למקום הולדתם כדי להתרבות. התופעה נפוצה בעיקר אצל בעלי חיים ימיים כמו צבי ים וסלמונים, אך קיימת גם אצל עופות נודדים ויונקים מסוימים.
בעלי חיים רבים חוזרים הביתה בעת סכנה או לצורך הישרדות:
- צבי ים שוחים אלפי קילומטרים וחוזרים לחוף בו נולדו להטיל ביצים, בזכות יכולת ניווט גאומגנטית.
- סלמונים חוזרים לנהר הולדתם כדי להתרבות, תוך הסתמכות על ריח ייחודי של המים.
- יוני דואר מנווטות מרחקים ארוכים חזרה לקן שלהן דרך שדות מגנטיים, מיקום השמש וריח.
- חתולים וכלבים חוזרים לביתם גם אחרי שנעלמו ימים ואף שבועות, למרות שמעולם לא צעדו במסלול ההפוך – יכולת שמיוחסת לזיכרון מרחבי, חוש ריח מפותח ולעיתים גם לתחושת כיוון מגנטית.
- חיפושיות וחולדות משתמשות ב"מיפוי פנימי" (cognitive map) כדי לשוב למחילה או מקום בטוח.
כל אלה מצביעים על כך ש"בית" אינו רק מקום בטוח – אלא מקום מוכר, צפוי, יציב – מקום שבו יש שליטה, שייכות וזיכרון.
כבני אדם, ובמיוחד בתקופות של חוסר יציבות, אובדן או טראומה – אנחנו מחפשים את המקום שמרגיש לנו "בית". זה יכול להיות מקום פיזי, אדם אהוב, נשימה עמוקה, או תחושת שייכות פנימית. משהו שהוא רק שלנו. יציב. מרגיע. מאפשר.
בטיפול אני רואה שוב ושוב כמה ריפוי מתרחש כשיש מרחב בטוח – כשהגוף מוצא קרקע כשהלב מרגיש שמישהו רואה כשהנשימה חוזרת.
גם כשהעולם בחוץ לא בטוח, אפשר להתחיל לחזור הביתה.
פנימה.
כי בדיוק כמו בעלי החיים, גם האדם – במצבים של טראומה או חרדה – לא שואף רק לברוח מהסכנה. הוא שואף לחזור
גלי וינברפסיכותרפיסטית גופנית
