על האמת, הגיל והשיחה שכדאי לקיים לפני הצפירה
כשההיסטוריה הפסיקה להיות רחוקה
במשך דורות רבים מימד הזמן אפשר לנו ההורים, מרחק נפשי מסוים מאסונות עמנו.
פרעה, המן ואף היטלר- שמותיהם נישאו בפינו כאזכורים היסטוריים, כסיפורים ששייכים לעולם שהיה ואיננו. מרחק זה לא היה הכחשה - הוא שימש אותנו ככלי לתיווך זיכרון העבר למול ילדינו, אפשר לנו לשזור את המסרים הכואבים יחד עם חוט של תקווה ואמונה בעתיד: "זה היה פעם, ולא יישנה".
אולם מאז ה-7 באוקטובר 2023, אנו חיים במציאות שהחליפה את מרחק הזמן בנוכחות כואבת ומיידית. המלחמה, על כלל מורכבויותיה, אינה עוד נרטיב היסטורי אלא היא חלק מחיינו היומיומיים.
במציאות שכזו, הניסיון לטשטש, להרחיק או לייפות אינו מגן על הילדים אלא אף עלול להותיר אותם ללא מפת דרכים, ויכול להעביר מסר שיש דברים שנסתרים מהם, שהמציאות גדולה עליהם מלהכיל.
תיווך אמיתי ומכוון כזה שמתאים לגיל, לאישיות ולכוחות של הילד הוא שמעניק את תחושת הביטחון העמוקה ביותר לצד האמונה בכוחות של הילד.
האמת כבסיס לאמון
אחד מיסודות העבודה עם ילדים ועם הורים, הוא העיקרון הפשוט לכאורה שאין לשקר לילדים.
לא מדובר ב"לא לשקר" כציווי מוסרי בלבד, אלא כהכרה עמוקה בכך שהאמת היא הבסיס שעליו נבנית מערכת יחסים של אמון בין ההורים לילדים. כזה שאומר שבבית שלנו אפשר לומר הכל ולשתף בהכל.
ילד שחש שהמבוגרים בחייו מסתירים ממנו מידע גם אם מתוך אהבה והגנה - לומד לחשוד, לפרש מצבים בעצמו. אך ההשלכה העמוקה יותר היא על מערכת היחסים עצמה.
ילד שמרגיש שמסתירים ממנו - אפילו מתוך אהבה- לומד בהדרגה שאין טעם לשאול.
שהמבוגרים בחייו אינם מקור אמין למידע על המציאות.
פגיעה זו באמון היא שקטה, אך השלכותיה ארוכות טווח ובעיקר נחווה אותן בגיל ההתבגרות שם חשובה מאין כמותה נוכחות הורית איתנה ומכילה.
חשיבות התיווך והשיח
חוסר וודאות אינו ניטרלי- הוא פעיל ומשפיע.
אצל ילדים, ובמיוחד אצל ילדים עם הפרעות קשב וחרדה, מרחב של עמימות אינו נותר ריק: הוא מתמלא בדמיון, בפרשנות ובחשש.
עם הזמן, תחושת אי-הוודאות עלולה להפוך לבלתי נסבלת ואף להוביל לעלייה ברמת החרדה, לרגזנות, להימנעויות ולקשיי שינה, גם מבלי שהילד יודע לנסח מה מטריד אותו.
לכך, מתווסף ממד נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו: עידן המסכים.
ילדים בגיל היסודי חשופים לרשתות התקשורת ולעתים מחפשים בהן מידע באופן עצמאי בין אם ביודעין ובין אם לאו.
מידע שמגיע ללא תיווך מבוגר אחראי, ללא הקשר ובלי יכולת להגביל ולפרש, עלול להיקלט בצורה שמחלישה, מפחידה ומתסכלת. הפרשנות הסובייקטיבית של הילד, שנחשף לבד לתמונות ולכותרות, נבנית ללא הכוחות והאופטימיות שרק מבוגר נוכח יכול להעניק.
לכן, תיווך מכוון ומותאם אינו רק עדיף - הוא הכרחי.
לא כדי להגן על הילד מפני המציאות, אלא כדי להעניק לו את הכלים לחיות בתוכה.
חשוב לזכור כי תיווך אמיתי אינו אומר לנדב את כל המידע בבת אחת. אלא העקרון המנחה הוא כי מה שנאמר- אמת. כאמור מותאם לגיל, ליכולת ההכלה של הילד ולשאלות שהוא עצמו מעלה.
כך אנו מגדלים ילדים שיודעים שכשהם שואלים - יקבלו תשובה. ושהתשובה תהיה כזו שאכן מניחה את הדעת או תאפשר העמקה ושאילת שאלות המשך.
עיקרון מנחה: בגילאים הצעירים לא לנדב מידע שאינו נשאל. לזרום עם שאלות הילד - הן המפה לעולמו הפנימי ולמה שהוא מסוגל לקלוט כרגע.
הצפירה - לא עניין של מה בכך
בצל המלחמה המתמשכת, ובפרט עבור ילדים הגדלים באזורי הצפון שממשיכים לחיות תחת איום ממשי, הרעשים החזקים טעונים משמעות.
שנים של אזעקות, רעשי מטוסים ורעשים פתאומיים חרטו בהם וגם בנו המבוגרים רפלקסים גופניים - רעד, קפיצה, דריכות. לא בכדי: זהו המנגנון הביולוגי של ההישרדות.
לכן, הכנת הילד לצפירה של יום הזיכרון אינה מובנת מאליה. היא פעולה חינוכית ורגשית ממדרגה ראשונה. ההבחנה בין אזעקה לצפירה אינה טכנית - היא מפה שמאפשרת לילד לחוות את הרגע מתוך מוכנות ולא מתוך בהלה.
חשוב לומר בפירוש: הצפירה של יום הזיכרון אינה אזעקה. אין צורך להיכנס למרחב מוגן. זהו צליל חזק של צופר, שיזכיר לנו לעצור, לעמוד בשקט כמה רגעים ולכבד את זכר החיילים שנפלו.
מתי ואיך - עקרונות לשיחה
מומלץ לקיים את השיחה יום או יומיים לפני יום הזיכרון ולא בבוקר האירוע עצמו.
הכנה מוקדמת מאפשרת לילד לעכל, לשאול ולהגיע ליום עצמו עם ידיעה ולא עם הפתעה.
לפני השיחה, נשאל את עצמנו: מה אנחנו מתכוונים לומר? מהי האמירה הפותחת שלנו?
חשוב לזכור תמיד: זו שיחה, לא הרצאה.
פותחים באמירה עובדתית, שואלים שאלה - ומכאן הילד מוביל.
קצב השיחה, עומקה והכיוון שהיא תיקח - נקבעים על ידי הסקרנות וצרכיו של הילד.
תפקידנו לענות בכנות ולסגור בחום.
בסיום כל שיחה נעביר מסר אופטימי.
לא בתור מסך על הכאב, אלא כעיגון אמיתי: יש לנו מדינה, יש לנו צבא, ויש המשכיות לחיים.
גיל | 4–6 גן - פשוט, עובדתי, מוגן
בגיל זה תפיסת המוות היא מעורפלת ועניינית והמוות נתפס לרוב כמשהו הפיך, כמושג ולא כמציאות. לכן, אין צורך בהסברים מורכבים.
מה שחשוב הוא תחושת הביטחון: יש מבוגר שיודע, שנוכח ושמוביל.
"מחר בשעה אחת עשרה בבוקר תישמע צפירה חזקה בכל הארץ. הצפירה הזו היא לזכר החיילים שנהרגו במלחמות. כשתישמע - נעמוד יחד בשקט ונכבד אותם."
ילדים רבים, ובצדק, עלולים לבלבל בין הצפירה לאזעקה.
בתקופה שבה האוזניים מכוונות לרעשי אזהרה, הבלבול טבעי לחלוטין. לכן, לא נחכה לשאלה אלא נאמר מראש: "הצפירה הזו היא לא אזעקה. לא צריך לרוץ לשום מקום. זה רעש חזק של צופר שאומר לנו: עמדו בשקט ותכבדו. הגננת תהיה שם ותסמן מתי עומדים ומתי חוזרים לשבת".
אם הילד מביע חשש מהרעש: "נכון שזה רעש חזק מאוד. הוא באמת יכול קצת להפחיד. אבל תזכור שזה סימן. הגננת שלך תהיה שם וכל החברים שלך יהיו איתך ביחד. מה לדעתך יכול לעזור לך?
ואם צריך גם נציע רעיונות כמו - אפשר לספור בלב בשקט, אפשר לחשוב על משהו שאוהבים.
ואחרי שתעמדו יחד - תמשיכו לשחק."
אם עולות שאלות על מוות בגיל זה התשובות תהיינה קצרות וללא עיטורים. "האם מי שמת חוזר? לא, מי שמת לא חוזר" "האם כואב למות? לא, מי שמת לא כואב לו ולא סובל."
בהירות מגינה על הילד הקטן הרבה יותר מעמימות.
נסיים כמו תמיד במסר חזק ואופטימי כמו: "כמה טוב שיש לנו ארץ משלנו, עם חיילים חזקים ששומרים עלינו תמיד."
גיל | 7–10יסודי - דיאלוג, סקרנות ואמת
בגיל זה תפיסת המוות הולכת ונעשית מציאותית יותר והילד מתחיל להבין את הממד הביולוגי והסופי שלה. לכן השיחה יכולה להיות עמוקה יותר, ובעיקר דו-כיוונית.
נפתח בעובדה ומיד נזמין לשיח. "מחר תהיה צפירה של יום הזיכרון בשעה אחת עשרה, כשתהיה בבית הספר. אתה זוכר מה עושים בצפירה? למה בעצם עומדים? מה אתה יודע על יום הזיכרון?"
מכאן - מקשיבים. הולכים בעקבות מה שהילד מעלה, ממשיכים לפי הסקרנות וקצב ההכלה שלו. הילד עצמו הוא המדריך לעומק השיחה.
חשוב לומר מראש, ולא לחכות לשאלה: "יכול להיות בלבול כי יש ילדים שאולי יחשבו בטעות שזו אזעקה, אבל זה לא כך. לא צריך להיכנס למרחב מוגן. זו צפירה חזקה שתזכיר לנו לעמוד בשקט ולזכור."
אם עולות שאלות על מוות אפשר ומומלץ לענות ישירות - "מי שנהרג במלחמה לא חוזר. אנחנו זוכרים אותו ומכבדים אותו". ילדים בגיל זה מסוגלים לקלוט את האמת ולעבד אותה, ותשובה כנה מחזקת את אמונם בנו. סיום מחזק: "בזכות החיילים האמיצים האלה יש לנו מדינה. יש לנו צבא חזק ששומר עלינו - וזה לא מובן מאליו."
גיל | 11–12יסודי שיחה שוות-ערך
בגיל זה מתפתחת הבנה פילוסופית עמוקה יותר של המוות ועמה, לעתים, שאלות קיומיות ואף חרדות.
השיחה יכולה להיות שוות-ערך יותר, ולכלול גם תחושות של ההורה עצמו. "מחר ערב יום הזיכרון, ובבוקר מחר תהיה צפירה לזכר החיילים שנפלו. האם מקיימים טקס בבית הספר? מה אתה יודע על היום הזה?"
גם כאן - חשוב להקדים ולומר במפורש שמדובר בצפירה ולא באזעקה.
בגיל זה ניתן לשתף בתחושה האנושית: גם אנחנו כמבוגרים חשים לפעמים בלבול. הרעשים החזקים מהתקופה האחרונה חרטו בנו תגובות שאינן נעלמות בקלות.
ניתן לומר זאת בקול. זה לא מחליש זה אנושי ומחבר.
בגיל זה ניתן גם לגעת בקשר בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות שמגיע מיד אחריו - בין האבל לבין החיים שממשיכים. זהו אחד המסרים העמוקים ביותר שתרבות ישראל מציעה.
סיום מחזק: "אנחנו עם שיודע לזכור ויודע להמשיך. זה כוח אמיתי - ואתה חלק ממנו."
ילדים עם הפרעות קשב וריכוז - תיווך מכוון ומחזק
לילדים עם הפרעות קשב עשוי להיות קושי של ממש בהכלת הרגע: העמידה הממושכת בשקט, הצליל החזק, ההתמודדות עם מה שעולה רגשית.
קושי זה אינו חולשה או וגם אינו קשור לחוסר כבוד או שובבות. הוא חלק מהמבנה הנוירולוגי שלהם.
לכן, חשוב שנראה את הקושי, נתייחס אליו ונעודד את הילד להאמין בכוחות שלו.
מעבר לשיח מותאם גיל, בגילאים צעירים במיוחד, עשו ביחד "חזרה גנרלית" כמה ימים לפני. "בוא נראה כמה זמן זה דקה. בוא נשתמש בשעון עצר...מוכן?..." ואז, בהתפעלות אמיתית: "ראיתי שהיה לך קשה, ובכל זאת הצלחת! כמה גדלת. מה לדעתך יכול לעזור לך מחר - מחשבה מסוימת? לספור בלב?"
תמיד להזכיר שהוא אינו לבד: הגננת שם, המורה שם, החברים שם. הוא חלק מקבוצה שעושה את זה ביחד - וזה עצמו כוח.
אחרי הצפירה - ממשיכים
אחד הדברים המשמעותיים ביותר שניתן לעשות לאחר השיחה ולאחר הצפירה הוא - להמשיך.
לשאול מה הילד רוצה לאכול לארוחת ערב, להזמין לגינה, להציע משחק קופסה.
יש תמיד את היום שאחרי יום הזיכרון, ויש חיים שממשיכים הלאה.
ההמשכיות עצמה היא מסר חינוכי עמוק: אנחנו זוכרים, ואנחנו ממשיכים. ממש כמו העם כולו.
ולכם ההורים
הורים יקרים, גם לנו לא פשוט. חלקינו מתעוררים בלילה בדריכות, מרגישים את המתח ולפעמים אף לא ערים לו.
אנו נושאים את המלחמה, את אי-הוודאות ואת תפקיד ההורה האחראי - כולם יחד, כל יום.
הפחד, החשש, העייפות לגיטימיים מעין כמוהם. הם אינם סימן לחולשה; הם חלק ממערכת החוסן שלנו, זו שמאפשרת לנו לשלוף את הכלים הנכונים ברגע הנכון.
דווקא מתוך ההכרה בקושי שלנו עצמנו, אנחנו יכולים לפגוש את הילדים שלנו לא כגיבורים חסרי סדקים, אלא כמבוגרים אמיתיים שמחזיקים, דואגים ומאמינים ביכולות שלנו ושלהם.
וטיפ נוסף – רצוי להכין מראש את החולצה הלבנה....התארגנות מראש תמיד מסייעת לבוקר רגוע לכולם.
עידית ארז, יועצת ליחסים בינאישיים בארגונים וחברות, מנחת הורים ומומחית ל ADHD.
